ליבוד

ליבוד מגיע מהמילה לבד, וזאת משום שבמלאכת הליבוד משתמשים בסיבי הלבד, לא בלבד כפי שהוא מוכר לרובנו, שזהו למעשה בד הלבד אלא בסיבי הלבד שבעזרת מחט או מים וסבון מתאחים לצורה אחרת. הליבוד הינו מלאכה עתיקת יומין, משערים כי הוא החל להתפתח כשיטה של עיבוד צמר כבשים בקרב עמים נודדים, לפני אלפי שנים. נמצאו עדויות לייצור בגדי לבד בקרב תרבויות שכבר לא נמצאות על פני האדמה- באשור, בפומפיי.

בשנים האחרונות, חוזרת מלאכת הליבוד העתיקה להיות פופולארית, וכיום ישנן שתי טכניקות מרכזיות בהן עובדים בליבוד: 

​

ליבוד במחט – המחט מצופפת את חלקי הסיבים ויוצרת מהם צורה חדשה. החומר הגולמי הוא חומר סיבי ורך, ובאמצעות המחט נוצרת צורה אחידה וצפופה, שלמה ועמידה, בעזרת המחט ניתן לשלב בין צבעים ולהכין דמויות ריאליסטיות לחלוטין מצמר הליבוד.

​

ליבוד רטוב – בליבוד רטוב חשוב להשתמש בצמר לבד בעל סיבים ארוכים, מלאכת הליבוד הרטוב נעשית באמצעות מים, סבון (בדרך כלל סבון שמן זית) וחיכוך חזרתי על הצורה הרצויה. בסיום העבודה על הלבד מתקבלת הצורה המבוקשת. בטכניקה זו ניתן להשתמש גם בגרסה הלא מעובדת של בד הלבד המוכר לנו, ועימו אפשר ליצור תיקים, נעליים ולמעשה כל דבר שעשוי מבד ויש לנו צורך שימושי בו. בארצות קרות כמו מונגוליה משתמשים עדיין בטכניקת הליבוד הרטוב בכדי להכין דברים שימושיים רבים, אפילו החלק הפנימי של היורט עשוי  מלבד רטוב, כדי שיחמם אותם בחורף הקר.